הרמב"ם והאיסלאם: שמונה מאות שנה של חיזוי מדויק
רבי משה בן מימון נולד בספרד למשפחת רבנים ודיינים המתייחסת עד רבי יהודה הנשיא.
בן 13 החלו גזירות הא-מווחאדין, תנועה של חזרה אל המקורות האיסלמיים. הללו החלו בצפון אפריקה ושטפו גם את ספרד המוסלמית גרנדה קורדובה ואנדלוסיה. בפעם הראשונה שהמוסלמים הפרו את הסכם הדהימה ודרשו מן היהודים להתאסלם, או לנדוד.
מסכת הנדודים של רבי משה בן מיימון הביאה אותו בסופו של דבר לפוסטאט, מצריים, סמוך לקהיר שם התפרנס כרופא של חצר הוזיר, ומשם כתב את אגרותיו המפורסמות שאחת מהן היא איגרת תימן.
איגרת תימן נכתבה כדי לעודד את יהדות תימן שניצבה לפני גזירת השמד, ובחלקה בחרה בקבלת הגזירה למראית עיין ושמירת היהדות בבית פנימה.
באיגרת תימן הוא מגלה את היחס שלו לאיסלאם ולמערכת הכפייה האנטישמית שהאיסלאם פיתח כיסוד- מוסד של החוק והמשפט האיסלאמיים.
כותב הרמב"ם: גזירת השמד איננה חלה על קהילה זו בלבד אלא זו צרה שהתרגשה על כלל עם ישראל. יש שחלשה דעתם, ויש שהתחזקו וטכסו עצה כיצד להתמודד עם הגזירות.
יתר על כן, המשכילים ביותר אינם דווקא העמידים ביותר כי דווקא בדעתם קל יותר להטיל ספק באמונתם דרך הוכחות ניצחות של כשלון היהדות. לכן מתווה הרמב"ם דרך מחשבה הגיונית, מבוססת על המקורות כדי לבאר להם מה מקור הגזירה וכיצד יוכלו לעמוד בה
ראשונה הוא מגדיר את האיסלאם כדת של כפייה מאונס. בני ישראל הם העם הנבחר לשאת את תורת אלוהים ולכן הגויים, אלו שלא נבחרו, מקנאים בהם קנאה עזה. כך הוא מעמיד את הגזירות האחרונות בתוך מהלך ההיסטוריה מעמלק ועד אדריאנוס. תשומת לב לעובדה שבין אדריאנוס לגזירות המווחאדין לא מזכיר הרמב"ם איש, דהיינו אלף שנה של שקט יחסי.
שנית הוא מחזק כנגד ההסתערות הרעיונית של האיסלאם שבא לקעקע את עצם התורה דרך טענה לעיוותים וסתירות בטקסט בו מחזיקים היהודים. אמנם הנוצרים עשו זאת ראשונה, אבל אחריהם בא 'המשוגע'.
ועמד אחריו (ישוע הנוצרי) משוגע ונהג כמנהגו, כלומר לשנות דתנו, הואיל ופתח בו הפתח. והוסיף עם כל זה כונה אחרת, שרדף אחר המלכות וביקש שישתעבדו לו. והתחדש מה שהוא מפורסם. וכולם אין חפצם אלא לדמות שקריהם לדת ה', ולא תדמה המלאכה האלוהית למלאכה אנושית, אלא לתינוק שאין לו ידיעה באחד מהן.
'המשוגע' איננו סתם כך. גם דוד המלך בבואו לנפול בידי פלשתים שם עצמו "משוגע" והוריד רירו אל זקנו. הדימוי הוא לחולה כלבת, או לאפילפטי. יש כאן התייחסות ברורה לטיבה של ה"נבואה" שנקרתה לאיש שאיננו יודע קרוא וכתוב, ולוקה בהתקפים המחייבים אותו לפרוש מן הקהל. למעשה מאשים הרמב"ם את מוחמד בהתחזות, ואת הנוהים אחריו כילדים חסרי דעת.
הרמב"ם אומר שהמצאת דת האיסלאם דומה לפסל שיודע שהוא רק מחקה את מעשה אלוהים הבורא את האדם, וכי היא מזויפת מלכתחילה, חקיינות ללא משמעות פנימית, כקוף המוצא חן בעיני האדם כאשר הוא מחקה את מעשיו.
כדי לחזק את דבריו אומר הרמב"ם כי תופעת האיסלאם מצוייה כבר בנבואת דניאל, אודות הקרן הקטנה ההולכת וגדלה, המפילה את שלושת הקרנות שלפניה, ולה פה המדבר גדולות. וכמו שנבואת דניאל מתקיימת אודות התעצמותה של אותה קרן כך היא תתקיים אודות אבדנה. עם ישראל, אף על פי שהוא כעפר הארץ, לכאורה למרמס, מתגבר על כל גזירות השמד והמשמדים הם אלו שאובדים מן העולם. וכמו שאי אפשר שיתבטל מציאותו של הקב"ה, כן אי אפשר שנאבד ונתבטל מן העולם. שכן אמר מלאכי ג' ו' "אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם".
וכאן נכנס הרמב"ם לעובי הקורה של גזירות האיסלאם. כנוצרים לפניהם, נאלצו המוסלמים לגייס למלחמתם יהודים, כאלו שהמירו את דתם. אחד מהם, הנקרא בלשון הרמב"ם "הפושע" שמואל אבן עבאס, שהמיר דתו בשנת 1163היה למשרת של המשוגע והחל למצוא בכתבי ישראל רמזים למוחמד. הוא טען שהפסוק בבראשית "והרבתי אתכם במאד מאד" נאמר על מוחמד, כי "במאד מאד" בגימטריה 92 - כמו הגימטריה של "מחמד". וכן מה שנאמר דברים י"ח ט"ו "נביא מקרבך מאחיך כמוני". וכן הבטחתו לישמעאל בראשית י"ז כ' "ונתתיו לגוי גדול". הרמב"ם דוחה את ההמצאות האלו מכל וכול, קודם כל מכיוון שהישמעאלים בעצמם לא האמינו בהם עד שהמשוגע, דהיינו מוחמד, החל לשאול הצדקות לקיומו מכתבי היהודים. התורה, אומר הרמב"ם, תורגמה לכל הלשונות, ממזרח למערב, ומעולם לא נמצא דבר שיכול לרמוז את הדברים שה"פושע" טוען שנאמרו בה מלכתחילה, או השמטות מכוונות ממנה כפי שטוען 'הפושע' משרת 'המשוגע'. אפילו הגימטריה של "במאוד מאוד" איננה של מוחמד מכיוון ששמו של המשוגע בלשון הנוצרים הוא אחמד. את הנבואה "ונתתיו לגוי גדול" מסביר הרמב"ם, משמעותה גדול במניין, ולא בחכמה. הרמב"ם קובע כי ברכת האל לעם ישראל מצויה ביצחק בלבד, ולא ה"אחר" דהיינו ישמעאל. "כי ביצחק יקרא לך זרע", וחוזר ואומר "ואת בריתי אקים את יצחק", בדיוק כמו שיעקוב יוחד מ-עשיו. רוצה לומר, הזיהוי של הערבים עם ישמעאלים הוא דבר מושאל, ונטילת הבכורה האלוהית על יד ישמעאל הוא לכל היותר מהתלה.
וגם אם יטענו הגויים שתורת ישראל מוכרת להם, הרי שלפי דברי חכמים הם דחו אותה על הסף, ובני ישראל קבלו אותה לפי נעשה ונשמע.
אבל הראיה שהם מביאים ממה שנאמר דברים י"ח ט"ו "נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלקיך אליו תשמעון". הרמב"ם משתמש בדוגמא זו לאיוולת ההגיונית שמאפשרת לקחת אימרה, להוציא אותה מהקשרה, ולהשתמש בה כהוכחה. מה שנאמר באותו ציטוט בשלמותו הוא שגם נביא מקרבך, מאחיך, כמוני, איננו נביא אם הוא מסית להיפרד ממצוות אלוה. יש נביאים מבין הגויים, אך אלו אינם נוגשים בישראל לשמוט את אמונותיו אלא להיפך.
כאן למעשה קובע הרמב"ם שהנורמה של האיסלאם היא לשקר, לעוות כתובים, להוציא דברים מהקשרם ההגיוני, לייצר נראטיב, לשכתב את ההיסטוריה, ולכפות את שקריהם על אחרים. וכך הוא אומר:
ואתם אחינו, ידוע לכם שהקב"ה הפילנו במהמרות עונותינו בתוך אומה זו שהיא אומת ישמעאל, שרעתם חזקה עלינו, והם מתחכמים להרע ולמאוס אותנו, כמו שגזר עלינו יתברך "ואויבינו פלילים". ושלא תעמוד על ישראל אומה יותר אויבת ממנה, ולא אומה שהרעה בתכלית הרעה לדלדל אותנו ולהקטין אותנו ולמאוס אותנו כמוהם. שאפילו דוד המלך ע"ה, כשראה ברוח הקודש כל הצרות העתידות לישראל, התחיל לצעוק ולקונן בלשון האומר מרעת בני ישמעאל ואמר תהלים ק"כ ה' "אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קדר". וראו איך זכר "קדר" משאר בני ישמעאל, לפי שהמשוגע הוא מבני קדר, כמו שהוא מפורסם מייחוסו.
ואנחנו בעודנו סובלים שעבודם וכזביהם ושיקרותם למעלה מיכולתנו, אין ביכולת האדם כוח לסבול.
אחרי נבוכאנצר ואנטיוכוס וטיטוס ואדריאנוס, וכל האפיפיורים ואחרי מסעי הצלב קובע הרמב"ם שאומת האיסלאם היא הקשה מכולם, היא העונש הכבד ביותר שהוטל על עם ישראל על עוונותיו. ובכל זאת, מכיוון שתורת ישראל היא האמת, והאיסלאם הוא השקר, קובע הרמב"ם ויהי כמו שאמר דוד ע"ה תהלים ל"ח י"ד "ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו". וכמו שהוכיחונו רבותינו לשאת כזבי ישמעאל ושקרו לשתוק ממנו. וסמכו זה לפסוק שכתוב בשם בניו "ומשמע ודומה ומשא" - שמע דום ושא.
וכבר הסכמנו כולנו, גדולים וקטנים, לסבול שעבודם, שכן אמר ישעיהו ע"ה ישעיה ג' וי"ו "גוי נתתי למכים ולחיי למורטים פני לא הסתרתי מכלימות ורוק". ועם כל זה לא נוכל להינצל מרוב רעתם ופחזותם בכל זמן. וכל זמן שאנו רודפים שלומם הם רודפים אחרינו בחרום ובמלחמה כמו שאמר דוד המלך ע"ה תהלים ק"כ ז' "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה". כל שכן אם נעורר עלינו ונקרא במלכות בדברים בטלים ושקר, הלא נסכן בנפשותינו ונבוא לידי מיתה.
כך הרמב"ם לפני שמונה מאות שנה לתשומת לב כל החושבים שצרות ישראל החלה ב11 ביוני 1967.
הקיבעון שבאיסלאם
יש באיסלאם קבעון יוצאר מן הכלל, שמשאיר אותו תמיד במקום שבו היה. התקופה המודרנית החלה באירופה עם הרנסנס, ואילו באיסלאם החלה עם השתלטות העותמאנים על מרחב האיסלאם. הרנסאנס הביא בסופו של דבר לאמנציפציה, ולפריחה המדהימה של יהדות אירופה, מספרית ורוחנית. לעומת זאת במלכות האיסלאם קרה ההיפך.
בספרו המדהים "מורשת האנטישמיות האיסלאמית" מקדיש אנדרו בוסטום דפים ארוכים לתיעוד היחסים האמיתיים ששררו בין הממשל העותומני – ששלט על אסיה הקטנה, הבלקן, יוון ואיי יוון והמזרח הקרוב, כולל ארץ ישראל – לבין היהודים. אלה אינם מותירים ספק באשר למורשת האמיתית של יהודים תחת השלטון העותומני, מורשת של התעללות ממושכת עם מעט מאוד יוצאים מן הכלל. במרכז מסכת יחסים מעוותת זו מצוי המושג סורגון SurGun, שכמו הד'ימה והג'יזיה – מגלם שיטת אפלייה וביזוי המכוונים בעיקר לדיכויו של היהודי ושל הקהילה היהודית.
אנשי רשע ומרמה
העותומנים הראשונים, אותה שושלת ארוכה של שליטים טורקים-מוסלמים, ראו עצמם כממשיכי מסורת הג'יהאדית – נושאי הדגל של האיסלאם הלוחמים בשירות אללה, שיכבשו וישליטו את מרותו על כל הסובב אותם. לכן מינה השליט העותומני לצידו את המופתי, יועץ ההלכה האיסלאמית רב השפעה. כתבי המופתים היו לנכסי צאן ברזל של מערכת השלטון, בציווי הג'יהאד ובהלכות השליטה בעמים שבאו תחת משטר העותומנים. שלוחיו של המופתי, הדרווישים, שולבו בכל דרגי הכוחות המזויינים ושימרו את הרוח הג'יהאדית בכל אתר ואתר. בתחילה נכנעו הקהילות הנוצריות באסיה הקטנה, ולאחר מכן בבלקנים, במדינות הים שחור ובמזרח הקרוב כולל בארץ ישראל. ובכל מקום שבו נפלו בידי הכובש המוסלמי גם יהודים, מייד נכפתה עליהם ההלכה המוסלמית הממקמת את היהודי בתחתית הסולם החברתי-כלכלי.
אלא שהעותומנים התייחדו במנגנון נוסף לדיכוי היהודים – הסורגון – שמשמעותו הגליות כפויות המלוות במיסוי כפול. המילה סור-גון משמעותה גלות, רדיפה, גירוש. יהודי שהוגדר כסורגון איבד כל זכות לשהות במקומו הנוכחי והוכרח לגלות למקום אחר. כך נתרוקנה סלוניקי מיהודיה המקוריים ונתמלאה בפליטי ספרד. הטלת חובת הסורגון היתה עילה לביטול נישואין, ולשיטה של סחיטת כספים בכוח מן הגולה.
כאשר הוטל על יהודי הסורגון, דבקה קללה זו גם בצאצאיו לעולמי עולמים. כאשר כבר הגיע למקום שייעד לו השלטון, הפך הסורגון צמית למקום, נאסרה עליו התנועה או השיבה למקום מגוריו הקודם. יתר על כן, גם אם הצליח לעזוב, הרי שנאלץ להמשיך ולשלם מיסים במקום גלותו, כך שהקהילה היהודית שאותה חייב השלטון ב"מס", נאלצה לדרוש מן העוזב הפוטנציאלי ביטחונות, בעוד הקהילה שאליה הגיע הסורגון חויבה גם היא במס בשל העובדה שהסורגון חי ועבד בה. הכסף הגיע כמובן להקדש המוסלמי, שבכוח ההלכה אשר כפה נגבה המס. רבי אפרים גרשון מצא עצמו מגורש מעירו במקדוניה לעיר הכבושה זה מקרוב, איסטנבול. בכתביו הוא מקונן: "בגלותנו בין שבעת השבטים אנו נדרשים לשלם כופר נפש או להמיר את דתנו. מסור חלק מכספך, ובלבד שתינצל משמד". את העותומנים הוא מכנה "אנשי רשע ומרמה, רפעת ותוגרמה".
מדיניות הסורגון הופעלה לאורך שנים רבות של הכיבוש העותומני. היהודים שונעו ממקום למקום לפי צרכי השלטון בפיתוח מקומי. בודפשט רוקנה ויהודיה שולחו לאיסטנבול, לסופיה, למקדוניה ואפילו לצפת. בדרך לצפת עצרה הספינה בקפריסין והמושל המוסלמי המקומי אחז ביהודים כדי שיתיישבו באי שלו.
ואם דימינו לחשוב כי בעיר הגדולה איסטנבול יגיעו היהודים אל המנוחה ואל הנחלה, הרי שעם חילופי השליט, ממוות טבעי או מהתנקשות, שינה הח'ליף הבא את מדיניותו, מסובלנות של נצלנות לכפייה דתית ולדיכוי המוני. באותה עת היו היהודים כפופים גם לכל מערכת הדיכוי של הד'ימה, שכללה שליטה, ביזוי והשפלה בכל מערכות החיים. הג'יזיה (מס הגולגלות) נגבתה תוך כדי עריכת מחזות פומביים של השפלה, שבהם היה אומר גובה המס "יהודי, אויב האלוהים, שלם את המס". לאלו נלוו כל המגבלות הידועות – לבוש מיוחד בצבע צהוב, מצנפת מגוחכת, איסור על הידור כלשהו, איסור נשיאת נשק, שלילת זכות הטיעון בבית משפט, הגבלת דיור לגיטאות, שכן לפי מאמר הנביא, לא ייתכנו קיומן של שתי דתות על אדמת הערבי וכולי.
ברבות הימים, עם עליית השפעתן של מדינות המערב שבהן הוחלה האמנסיפציה, מופיעים תיאורים מזעזעים אודות מצבם של היהודים תחת שלטון העותומנים. וכך כתב הדיפלומט דאדריאן: "הזכות לטיעון בבתי משפט נשללה מכל וכל, כך שכל טענה מופרכת של מוסלמי די היה בה לבטל את הטיעון המדויק והאמיתי ביותר". בסרייבו דרש הקאדי המקומי תשרים מיוחדים מן היהודיות שביקשו לבקר במקווה טהרה. פנקס הקהילה מעיד על קיומו של תהליך סחיטה עבור כל דבר, מקימום בית הכנסת שנשרף ועד לוויתור על חובת בניית ביצורים בשבת. הסחיטה גובתה באירועי אלימות שכוונו על ידי הפחה, ושככו בהתאם לשלמונים שקיבל.
היהודים היו למשל ולשנינה, והורגלו להשפלה ולחיי עוני, מחסור ופחד, כך שגם ילד קטן, לו הרים ידו על יהודי, היה מבריח אותם ככלבים. קארסטן ניבוהר, גרמני שכתב יומן מסע באיסטנבול, אומר אודות הגידופים שספגו היהודים: "יהודון מלוכלך" היא נאצה קשה יותר מסתם "כופר".
עדר תינוקות מוכי רככת
תיאור קורע לב הוא מפרי עטה של ג'וליה פרדהו, תיירת בריטית: "מעולם לא ראיתי את הקללה שהוטחה בבני ישראל מגיעה לכדי ביטוי קשה כמו במזרח...כאן הם נחשבים ליצירי ביניים, בין החיה לאדם, ולא לבני אנוש בעלי אותן תכונות, מתחממים לאור אותה שמש, מצוננים על יד אותה רוח, ולהם אותן תחושות, של אושר וצער ויגון כשל כל אדם בן-תמותה. על פניו של היהודי המזרחי נסוכה ארשת של חוסר אונים...קשה לתאר במילים את עוצמת הבוז שרוחשים העותומנים לבני העם היהודי, וכל פרחח מן הרחוב מרים את ידו כדי לספק את תאוות ההשפלה הניתכת על גזע הנרדפים והנודדים של עם ישראל. וגם המושפלים לא יעזו למחות או לנקום באויב הזערורי, שרק שמו מספיק כדי להתקומם נגדו...".
ועוד תיאור מפרי עטו של אוביציני, תייר איטלקי מאמצע המאה ה-19: "נדיר לראות יהודי טורקי במעמד מכובד...כאן היהודים הם העניים ביותר. כדי להבין, אין צורך אלא לרכב לבלאטה, הרובע שבו שוכנו כנגד רצונם...מעטים המקומות המטונפים יותר. האורח מוצף בתמונות של אומללות העוני, ברחובות אנשים לבושי סחבות, שפניהם קודרים ודאוגים. החלונות חצי-פתוחים של בתים שפלים, רוויי לחות, מסגירים נשים קטנות קומה, כחושות ועלובות מראה, חיוורות כסיד, נטולות רעלה ולראשן מצנפת בד גס, וסביבן עדר תינוקות מוכי רככת, כחושים וחלושים, והכל מחזה מדכא ועצוב..."
זו התמונה המקובעת במוחו של הפחה החדש, הח'ליף החדש, טאיפ ארדואן. העובדה שצאצאיהם של אותם ילדים חלושים מוכי רעב ורככת הסתערו על בחירי שייטת האיסלאם והרגו מהם תשעה בקרב על ה"מאווי מרמרה", מוציאה אותו מדעתו. היהודי שהיה סורגון, בזוי ונרדף, מוגבל ומוכה, קם על רגליו ללא אזהרה מוקדמת, נגד הטבע, נגד מצוות האיסלאם (השריעה), נגד כל היקר והקדוש למוסלמי, והיכה את הטורקי הגאוותן מכה אחת אפיים, ללא עזרת האנגלי, הצרפתי או האמריקני. זה פשוט בלתי נסלח, לא בא בחשבון, נוגד את מרקם היקום, וחמתו של ארדואן בוערת בו להשחית. מבחינתו, הסורגון חייב לשוב, הח'ליף ישוב לכיסאו הרם והיהודים יוגלו לאשר יצוו. זהו הסדר הנכון ביקום המוסלמי.
ועם כל האמור לעיל אודות השלטון העותמני, הרי שברנרד לואיס מסכם את מצבם כך: בהשוואה ליהודי איראן, הרי שיהודי תורכיה חיו בגן עדן
בתחילת המאה השש עשרה קיבע השושלת היורשת האיראנית את השיעה כדת מדינה באיראן. הכמורה הדתית זכתה לזכויות יתר מופלגות בכל הפנים של החיים הציבוריים. ארבע מאות שנה של שלטון יצרו מצב המתואר בכתבי אי.ג'י. בראון כך: המולות והמוג'הידים הם בעלי כוח רב בפרס, וומתעסקים בכל הפנים של הפעילות האנושית, מן הפרט הזניח ביותר ועד לשאלות הפוליטיות הגדולות ביותר.
השיעים פתחו את המושג של נג'יס, צחנה, של היהודים במיוחד. רעיון הצחנה היה ברור לכל המבקרים באיראן במאה השש עשרה. תיירים כתבו: שייח' איסמעיל לעולם לא חס על יהודי, ושנאה גדול נושא השייח' איסמעיל ליהודים.
חוקת נוהג מקובל ליהודים על פי אבול-חסאן לארי 1622
להנמיך בתים הגבוהים מאלו של מוסלמים
נאסר על יהודי לבוא במגע באופן חופשי עם המאמינים
בבתי מסחר על היהודי לשבת על כסא ננסי כדי שלא יראה את פניו של הקונה
מצנפת 11 צבעים יצנוף ועליה סרט צהוב שארכו 7 אמות
נשים יהודיות חויבו בסנדל פעמונים שאדור שחור
כאשר יהודי מדבר אל מוסלמי עליו להרכין ראשו
חוקי גאמי עבאסי אל-אמילי, מימיו של השאח עבאס 1 1629-1925
אסור ליהודי ללבוש בגד דומה למוסלמי
טלאי צהוב או אדום לדיראון עולם
איסור רכיבה על סוס
בעת רכיבה על פרדה, שתי הרגליים באותו צד
איסור נשיאת נשק
כמעבר הרחוב עליו לחמוק בהסתר מצד לצד או מפינה לפינה
אסור לנשים יהודיות להסתיר את פניהן
איסור על התווית גבולות לשטח פרטי ליהודי
איסור על מתאסלמים לשוב ליהדות
כל ויכוח בין מוסלמי ליהודי יסתיים לטובת המוסלמי
איסור בניית בתי כנסת בערים מוסלמיות
הוראות שנרשמו בידי יוסף בניימין, תייר מן המאה התשע עשרה
חיים בגטו פן יטנפו את חלקי העיר ה"נקיים".
הגבלת המסחר לתבלינים ותכשיטים בלבד
אם יכנס היהודי המצחין לרחוב שבו מתגוררים מוסלמים אחת דתו לסקילה
מעצר בית בעת הגשם פן יטנף את האדמה בצחנה הניגרת ממנו בגשם.
אם נרצח יהודי בידי מוסלמי יכולה המשפחה למצוא שני מוסלמים שיעידו, והרוצח יענס בקנס של 1 טומאן. אם לא נמצאו עדים, הרוצח לא יועמד לדין, גם אם ידוע היטב מיהו.
שחיטה יהודית שהוכרזה טריפה לא תימכר למוסלמי
אסור ליהודי למשש סחורה מפאת הצחנה ( Najisנאחס). עליו לעמוד בפתח ולשאול, בהכנעה, למחיר. אם יגע בדבר מה עליו לשלם את שישית עליו הסוחר
לעתים פולשים הפרסים לבית יהודי ולוקחים מכל הבא ליד. תלונה נענשת בחומרה
סכסוך בין מוסלמי ליהודי מסתיים במשפט ובקנס ליהודי. אם אין בידו לשלם את הקנס ישלם היהודי בארבעים מלקות
יהודי הנוסע באיראן חייב בתשלום כופר נפש בכל מלון שעליו לשלם ללא היסוס, פן יבולע לו
עלילות חדשות צצות בכל יום בעיקר למטרות רווח.
פקודות חמדאן 1892. על כל האמור לעיל נוספו:
אסור ליהודי לנעול נעליים תואמות
אסור לעקוף מוסלמי בהליכה
יהודי מלווה חייב לדבר אל הלווה בעל החוב המוסלמי בצליל כנוע
יהודי חייב להרכין ראש בפני כל מגדפיו
איסור על לבישת מעיל בפומבי. עליו לשאת אותו מגולגל תחת זרועו
איסור על סיוד בתי יהודים
איסור על קיצור או טיפוח הזקן.
איסור על יציאה מן העיר אל חיק הטבע
אסור ליהודי ששתה אלכוהול להופיע בפומבי, פן ייקטל.
נישואין יערכו רק בהסתר
בסוף המאה השש עשרה נכפה שמד על יהודי איספהאן. דווקא אחד מאותם משומדים, אבול חסאן לארי, דחקו בשלטונות לאכוף ביגוד מיוחד כדי לסמן עלבון ואפלייה. אבול חסאן גם הפנה אצבע מאשימה אל היהודים כמכשפים ובעלי כוחות נסתרים מן הקבלה, ובכך הקל על התפרצות אלימות בכל גירוי או שמועה. חלק מן האנוסים הורשו לשוב ליהדות אבל חיו עם חרב חוק הבגידה באיסלאם עד למאה התשע עשרה.
חוק הבגידה קבע שיהודי (או נוצרי) משומד היה זכאי לרכושם של כל בני משפחתו קרובים כרחוקים. נדרשה התערבות האפיפיור ומעצמות אירופה כדי למנוע שימוש נרחב בחוק כלפי נוצרים. בין יהודים, שלהם עד למאה התשע-עשרה לא היתה הגנה כלשהי, היו מעט מאוד אנוסים שהשתמשו בו.
פרעות האינוס באיספאהאן הושוו לאירועי האלמווחדין בספרד חמש מאות שנה לפני כן. כל היהודים באיספהאן נקראו אל מחוץ לעיר נתפסו ועונו עד ש-350 מהם הסכימו להתאסלם. חלקם הוכרחו לאכל בשר גמל מבושל בחלב. אלו שהסכימו שוחררו מחובת הגיזיה והלבוש המפלה. למרות זאת רוב האנוסים שבו ליהדות בהזדמנות ראשונה
הפחד בפני הצחנה היהודית העלה עוד הגבלות כנגד יהודים מצד באקר אל מג'ליסי, המופתי של שאח סוליימאן וחוסיין. בספרו "לחזיזי ברק על היהודים" קבע עוד ועוד מגבלות כגון
איסור על רחצת יהודים בבריכה בה מתרחצים מוסלמים
איסור על רכישת מזון או משקה מיהודים
איסור על נטילת בגדים מיהודים אלא אם היו יבשים לחלוטין
איסור על רכישת מוצרי עור מיהודים
כל מוצר נוזלי שהשתמר בנאדות עור אסורים לרכישה מיהודים
עמדת השיעה כלפי זרים בכלל ויהודים בפרט מחמירה הרבה יותר מאשר העמדה הסונית. את הפסוק "הכופרים הם מטונפים" קוראן 9:28 הם מפרשים ככתבו, וכל דבר הנוגע בהם הוא מעביר צחנה.
אפילו הנוצרים חשו שהעברה כלפי יהודים היתה מעל ומעבר לכל הגיון כך מנזר הכרמליתים המציין את רצח ראשי הקהילה היהודית כקרבן כפרות על הבצורת של שנת 1678. רק הכיבוש האפגני (הסוני) שחרר את היהודים מאימת האינוס של השושלת הספאוידית, גם אם לזמן יחסית קצר.
כאשר השלטונות לא יזמו פרעות ביהודים, עשו זאת האוכלוסין באלימות רבה. באמצע המאה התשע-עשרה הואשמו יהודי משהד שהרגו כלב ביום הזכרון לחוסיין, נכדו של מוחמד, ואף קראו לכלב חוסיין. מנהיגי הקהילה האיסלמית הובילו פוגרום שבו נשרף בית הכנסת וספרי התורה, עשרות נרצחו ומאות נפצעו, והשאר אוסלמו בכפייה. והעיקר: הצחנה הוסרה באחת!!!
סי ג'יי ווילס, אנגלי שעבד בחברת הטלגרף האינדו-אירופית סיפר שבכל חגיגה נאספו מספר יהודים על מנת לשעשע את ההמון בזריקתם למיכל מדמנה, ובכל קבלת פנים למושל מקומי השעשועים הם זיקוקי דינור והתקלסות ביהודים. כאשר יהודי בא בברית הכלולות מתאסף המון מוחמדנים, פורץ לחתונה, משתכר מן היין, ומתעלל בנשים, סתם כך. גם השפעתם של יהודי אירופה והשתדלות של נציגי מעצמות המערב הועילו אך במעט.
הפוגרום בשירז אירע בשנת 1910, בעלילות של הטבעת הקוראן בצואה, וחטיפת ילד לצרכי דת. תוך מספר שעות איבדו יהודי שירז את כל רכושם, שניים עשר נרצחו ועשרות נפצעו. שוב, הקוראן, ועלילות דם מסביב לפולחן היהודי היו לעילות לשחיטה ושוד. בעיקר שוד. שוד היהודי איננו עבירה באיסלאם, כי אם מצווה.
בכתבי החברה האיזראלית אליאנס תואר הארוע שבו יצאו נכבדי היהודים לדבר עם המושל המקומי. לרוע מזלם החל לרדת גשם מעורב בשלג, ובשל הנאחס הנוטף מהם לא הסכים המושל לראותם בביתו אלא דיבר איתם מבעד לחלון עת הם רועדים מקור. מקובל היה שבתקופת החורף פושטים המוסלמים על בתיהם החרבים של יהודים, עוקרים דלתות וחלונות ומותירים אותם לקפוא.
עלייתו של רזה פהלאווי לכס השאח סימן את הפעם הראשונה ש-כוחה של המולוקרטיה השיעית נשבר ורוח המערב נשבה באיראן. ליהודים ניתן שיוויון הזדמנויות בפעם הראשונה מאז הפרתים. הציונות נשארה מחוץ לתחום אך מכל הבחינות מעמדם החוקי הושווה לזה של המוסלמים. טהרן הפכה לעיר של עשירים יהודים. אלא שכבר בשנת 1976 חזה הכותב את סופה של תקופת הזוהר. שובו של חומייני פשוט השיב את הגלגל לאחור, למקום בו היה חמש מאות שנה. מקום שבו הכמורה המוסלמית שיעית רואה ביהודים צחנה ומקור לעושר הבא בשוד. במאי 1979 נלכד מנהיג הקהילה היהודית חביב אלגניין, סוחר עשיר, כל נכסיו נשדדו, הוא הואשם בציונות ושחיתות, והוצא להורג.
סולטן-חוסיין טבנדה, מנהיג כת סופית חשובה, כתב את התגובה האילסמית להכרזת זכויות האדם האוניברסלית של האו"ם. תורתו של טבנדה היא הבסיס הרעיוני של הרפובליקה האיסלאמית, בסיס של אפלייה מובנית בכל תחום, והצבת השריעה כמדד עליון לכל שיקול משפטי אחר. מוסלמי שאונס מוסלמית דינו מלקות. יהודי הבא במגע עם מוסלמית דינו מוות. רוצח מוסלמי יומת. רוצח של לא-מוסלמי ישלם קנס, למדינה כמובן. זאת מכיוון שאמונתו של המוסלמי עליונה על זו של הכופר, ולכן גם אם רצח, הרי שרצח מישהו שאיננו באותה מידה אנושי. כך לגבי מגע מיני: מגע עם מוסלמית היא כפירה בעיקר, טינוף הקודש, ולכן דינו מוות. לעולם לא ירשה מוסלמי ללא-מוסלמי להיות מעליו בסדר החברתי, לכן נישואי מוסלמית ללא-מוסלמי אינם תקפים בהיות הגבר נעלה על האישה.
מקובל על האנטישמים האבחנה בין יהודים, שהם בסדר, וישראל שאת התנהלותה מותר וצריך לבקר בחומרה. ומה אומר סנסאריאן בשם האיסלאם?
היהודי והישראלי הן ישויות חליפיות שהסתננו לתוך מארג החיים. איראן נרמסה תחת מגפי היהודים. היהודים זממו לרצוח את השאח הקג'ארי נאסר-אל-דין ושאפו למשול דרך שושלת חדשה (פאהלאווי) רבותי, יש ממה לחשוש, הם מפלצות.
היהודים, תחת לחץ, חזרו לתצורת הדהימי. נציגי היהודי במג'ליס החלו להשמיע ביקורת על ישראל, למרות שבסוף הדברים פרצו הנציגים השיעים בשירת 'מוות לישראל'. גם מאסרם של 13 יהודים בטהרן לא הניא את נציגי היהודים מלטעון שאין בעובדה זו משום רדיפה על רקע דתי. ג'ובאן צ'יוויץ' חקר את התופעה הפתולוגית של הדהימה בסרביה והגיע למסקנות הללו: הדהימה גורם למצב נפשי פתולוגי של שלטון פחד חסר הגיון המוותר לחלוטין על גאווה אתנית או לאומית
אבל לשיא השנאה הדתית מגיע ללא ספק החיזבאללה, הנציג של איראן בלבנון ובמזה"ת. יהודי הדהימה של איראן הוצגו כשותפים להפגנות תמיכה בחיזבאללה. החיזבאללה מייצג נאמנה את התרכובת המוסלמת שבין האיסלאם הדתי והפוליטי בשלושה עקרונות: מדינת שריעה, הגמוניה מוסלמית בינלאומית וחיסול ישראל. בחיזבאללה כל איש הוא לוחם, אין הבדל בין אזרח לחייל, הג'יהאד הוא חובה כללית והמטרה היא השמדת ישראל. פאדלאלה אומר: הקוראן מלמד כי היהודים הם האויב התקפני ביותר נגד המוסלמים, בשל עוינותם לשלמות האמונה. על פי פדלאלה היהודים הם מושחתים, משחיתים, בוגדניים, רוצחי נביאים, ועוסקים במזימה נגד מוחמד מימים ימימה. המאבק נגד ישראל הוא קיומי: ישראל תיהרס או האיסלאם. נאסראללה אומר, מן הכתוב: הקוראן וכתבי הקודש קובעים מה עשו היהודים לנביאים, מעשי זוועה ושיגעון וטבח במהלך ההיסטוריה. כל הקורא בכתובים איננו יכול להעלות על דעתו דו-קיום, או שלום, או קבלת נוכחותם, לא רק בפלשתין אלא אפילו בכפר אחד בפלשתין. מכיוון שהם סרטן ממאיר. אין פתרון לאיזור אלא בהיעלמותה של ישראל. גם אם נסרוק את העולם לא נמצא איש יותר פחדן, מטונף, חלוש במוחו, בשכלו ברעיונותיו ובדתו מאשר יהודי. לו יתקבצו כל היהודים בישראל זה יחסוך לנו את הצורך לרדוף אחריהם.
אפילו הרמב"ם לא חזה להיכן יגיעו הדברים.
דר יובל להבים
